תוכניות ערוץ 10
הצצה לאלבום תמונות הילדות של חלי גולדנברג
חלי גולדנברג שנאה שביקשו ממנה להיות "ילדה טובה". במונולוג עצוב במיוחד היא חוזרת לטראומה של גיל 6, עת נאלצו הוריה לנטוש אותה קודחת בבית חולים לבד
נמרוד פלד

"בלילה האחרון של החופש הגדול, בין הגן לכיתה אלף סוף-סוף, בלילה שהיה גם האחרון בבית הישן, בין עשרות ארגזים, כלים עטופים בעיתונים שאמא וכל השכונה אספו לנו בחודש האחרון. אחות חדשה יחסית, אח גדול שמנסה בדרכים שונות ומוזרות לשכנע את טרזן, חתול גדול במיוחד וידידותי, להיכנס לאוטו של אבא ולהישאר שם עד הבוקר כדי שלא נשכח אותו באנדרלמוסיה של ה'מעבר', אז, בדיוק אז, שברה טמפרטורת הגוף שלי שיא חיים והגיעה ל-41.7 מעלות צלסיוס.

 

"בית חולים 'השרון' היה בתורנות. סבתא הגיעה באמצע הלילה כדי לשמור עליהם, ואולי אפילו, כי מי יודע איך ייגמר הלילה, להעביר את הבית בבוקר, ואני נסעתי עם אמא ואבא. רק אני. בלילה ההוא אמא לא ישבה כמו תמיד במושב ליד אבא. היא ישבה איתי מאחור, חיבקה אותי, והם דיברו יידיש, שזה סימן של דברים סודיים וחמורים, אפילו שאחי, אפילו אני, שאנחנו לפעמים מבינים על מה הם מדברים, אפילו בלי שאנחנו מבינים ממש את המילים, חוץ מאינגלע ומיידלע שזה הוא ואני.

 

"אני לא זוכרת את הדרך לבית חולים, רק שהיינו פתאום במעלית, אבא לקח אותי על הידיים למרות שהוא אומר, אבל אני לא מאמינה לו, שאני כבר ילדה גדולה וממש כבדה, וביקש ממני להשאיר את העיניים פקוחות בכל כוח הרצון שלי וללחוץ על שלוש בלוח הספרות. אני כבר יודעת לספור עד מאה כמעט, וזה היה קלי קלות שלוש, וחוץ מזה, אני כל כך אוהבת את אבא, שאם הוא מבקש ממני להשאיר את העיניים פקוחות, בטח שאני אשאיר אותן, אפילו שהן כבדות, כאילו מישהו הניח עליהן משהו ממש ממש כבד.

 

"'זה לא הגיוני להשאיר לבד ילדה בת שש וחצי, קודחת והוזה, בבית חולים, ועוד בלילה, אמא בכתה, ואבא ניסה להתווכח בשקט, כרגיל, ולהסביר לרופא ולאחיות ש'מה יקרה אם היא תתעורר והם פתאום לא יהיו שם', ובסדר, רק אחד מהם יישאר, והוא מבין שיש חוקים בבית חולים, ויש שעות ביקור מסודרות, והם מבטיחים לא להפריע לא חשוב מה יקרה, והם יֵשבו בצד, בשקט. רק בבקשה, בבקשה שירשו להם להישאר עם הילדה.

 

"הרופא אמר שיש חוקים והאחות הוסיפה שהשעה אחת אחר חצות ובשבע בבוקר הם יכולים לחזור. 'שבע בבוקר', בכתה אמא. 'זה עוד שש שעות'. שש כפול שישים. שלוש מאות ושישים דקות כפול שישים. עשרים ואחת אלף ושש מאות שניות, זה המון זמן להיות לבד, אבל לא הרשו להם. לאורך פרוזדור ארוך, חשוך ואפור, אחרי שנישקו אותי חזק חזק, ביקשו ממני להיות ילדה טובה והבטיחו, אמא אפילו נשבעה, למרות שבדרך כלל היא מאוד לא אוהבת, ואפילו אוסרת להישבע, שבבוקר, כשאני רק אפתח את העיניים הם יהיו לידי, שניהם.

 

"ראיתי איך הם נעלמים. היה קשה לראות. האור הלבן מעל תחנת האחיות סנוור והכאיב עמוק בתוך הראש, קרוב לאישונים. ביקשתי מהאחות שקראו לה גאולה, כמו לאמא של חברה שלי, שבבקשה תכבה את האור אבל לא לגמרי. אני מפחדת מהחושך. לפעמים אני עושה עם דודי ניסויים בלהיות עיוורת ולסמוך על מי שלידך, וזה מאוד מאוד, בעצם הכי קשה. גאולה אמרה שאי אפשר, שאני צריכה הלילה להיות קרובה לתחנת האחיות ואי אפשר לכבות שם את האור, ושאני חייבת להיות ילדה טובה. אני שונאת, ממש שונאת את המילה הזאת.

 

"גאולה האחות גם אמרה שעכשיו ינסו להוריד לי את החום כי עוד מעט יהיה אפשר לטגן ביצת עין על הראש שלי, הגיעה עם גיגית גדולה, אמרה לי להוריד את הפיג'מה, טבלה סדין גדול בגיגית, ובתנועה מהירה וחטופה, בלי לומר מילה, הניחה אותו עליי. קר.

 

נורא קר. כואב מרוב שקר. כל הלילה שוכבת מכורבלת בסדין רטוב, חמימות לחה מתחילה להיספג לעורי, להרגיע. אני עוצמת עיניים, מנסה להתעלם מהאור הלבן, שכמו זרקור מדייק ומוצא את העיניים שלי, עפעפיים, תכף נרדמת, והאחות  גאולה לא מרפה. בדיוק אז, בדיוק ברגע הנעים, כשהסדין חמים והרטיבות מרגיעה, היא מופיעה, מורידה בחטף את הסדין שהספיק לספוג את חום גופי וכבמטה קסם שולה מהגיגית הקפואה סדין רענן, קפוא כפתיתי שלג ומניחה אותו עליי בתנועה חטופה ומפתיעה. מכף רגל עד ראש שוב ושוב ושוב עד הבוקר, עד שאמא ואבא באו".

 

"אני בת אמצעית, אני תמיד מנסה לשכנע ולספר לעצמי, ולילדי אמצע אחרים שאני פוגשת, ואולי סוף-סוף להשתכנע, שאנחנו השוקולד שבסנדוויץ' (או בכריך) אבל זה לא באמת עובד. זה תפקיד כפוי טובה האמצע הזה, בכל סוג של אמצע שבוחרים, וילדים תמיד בוחרים, אומרים הפסיכולוגים, במקומם במשפחה. האמצע הטובה, המְרצה, המקסימה או האמצע המרדנית, האני-לא-דומה-לאף-אחד, זוזו שניכם ופנו לי מקום, התובעת את מיקומה במשפחה. אני בחרתי את שתי האופציות, עד היום".

 

שלושת האחים אלבום פרטי

"מילים, תמיד מילים. מהרגע שהמורה דליה לימדה אותן בכיתה א' הפכתי תולעת ספרים חולמנית, קוראת וקוראת, לפעמים שוב ושוב את אותו ספר, בדרך כלל רבים אחרים, כל הזמן. במרומי עץ המנגו בחצר, בהליכה לספרייה, במיטה עם גרעיני אבטיח וחתול על הבטן, קוראת על חיים אחרים, אנשים, ילדים, ילדות ורוצה הכל, בעיקר את הטוב. פעם לא ידעו להגיד הפרעת קשב, זיכרון, ידעו להגיד מבריקה, פטפטנית, מה יהיה עם הפוטנציאל הענקי הזה, ואיך כשהיא קוראת היא דווקא מצליחה לשתוק, ואז הגיע האינטרנט, ופתחתי את 'תקריב', הבלוג שלי שחוגג עשור, והמילים התחילו לנבוע גם לכיוון השני, אושר".

 

כיתה א אלבום פרטי

"לאבא שלי היה, עדיין יש, חדר חושך במרתף מתחת לבית. היו שנים שעבד גם כצלם. הרבה ימים ולילות עמדתי לצדו בחדר חושך, עוזרת, מרגישה גדולה ואחראית כשהרשה לי סוף-סוף לשלות נייר צילום מקערית עם חומר אחד ולהעבירו לשנייה, הרבה שיחות קטנות וגדולות בזמן העבודה התנהלו בינינו, יצרו קרבה גדולה שמחזיקה בינינו עד היום. רגעים פשוטים ורבים גרמו לי להבין כשהפכתי אמא שקרבה ושיחות אמת ואינטימיות מגיעות בדרך כלל בזמן עשיית משהו אחר, לפעמים שגרתי, לאו דווקא כשמנסים לזמן אותן. מצד אחר, התקשיתי למצוא צילום שלנו, של החמישייה, מהשנים ההן, הוא היה הצלם כמעט תמיד".

 

כל המשפחה אלבום פרטי

"אני מביטה בתמונה הזאת ולא מבינה איך לא ראו. הייתי (עדיין, לנצח) ילדה פגועה מינית בבית שכנים מקולל. אני לא זוכרת בבהירות מה קרה שם, ואין לי שום יכולת לא לשחזר ובטח לא להבין למה לא סיפרתי להוריי הטובים. שימו לב לילדים שלכם, לילדות, גם אם הם לא מספרים כלום, גם אם הם ילדים טובים ממש כמו שהייתי אני. אל תתנהלו מולם על אוטומט שמרגיש שאם הם לא אומרים, לא מספרים, מתלוננים, קיצוניים, סימן שהכל בסדר. עצרו לפעמים, הסתכלו עליהם באמת, גם אם אתם רק חושדים בעצב גדול, כאב, אל תוותרו, מצאו דרך עדינה ובטוחה לגלות מה גרם לכאב הזה, אל תתנו להם לסחוב כאב כזה לבד".

 

פורטרט אלבום פרטי
 
© כל הזכויות שמורות לאתר nana10