תרבות ובידור
איך היתה ההופעה של פיטר הוק ודה לייט?
עם מוזיקה בועטת, אבק כוכבים ומעריצים שיכורים - קארין שור דווקא נהנתה בהופעה של פיטר הוק ודה לייט. ביקורת

 

מכירים את הכלל הלא-כתוב שלא אמורים ללבוש להופעה חולצה של הלהקה המופיעה? אז המעריצים של ג'וי דיוויז'ן/ ניו אורדר/ פיטר הוק - לא קיבלו את הממו. הגעתי אל הבארבי כאילו גיליתי המאורה בה מתקיימים הכנסים הסודיים של מחתרת הטישירטס של Unknown Pleasures. ואתם יודעים מה? דווקא היה בזה משהו מגניב.

 

המקום היה מלא לחלוטין, ובקהל ניתן היה לזהות הרבה בני 40 ומשהו שבאו להיזכר בימים בהם היו ילדים מדוכדכים שרוקדים מצד לצד ובוהים ברצפה, מיוסרים ומחוצ'קנים, משוכנעים שרק איאן קרטיס יכול להבין אותם. בסביבתי עמד גם אבא שהגיע עם בנו בן ה-16, וזה נחמד לראות שהמוזיקה הזו מדברת לדורות קדימה ויכולה להיות תחום עניין מגבש להורים וילדים. מאחוריי שמעתי כמה חבר'ה מחליפים חוויות מההופעות האחרונות שהיו בהם ומנסים להנמיך ציפיות. על הבמה הוצב עמוד תווים ועליו ספר עם מילות השירים בדפים מנויילנים, כי אף פעם אי אפשר לדעת מתי הדמנציה תכה.

 

פיטר הוק אנד דה לייט קארין שור

 

על המגבר נתלה שלט Happy 2nd Birthday, ולצידו שני כרטיסי ברכה ילדותיים. למה? חידה. ואז, בשעה 22:00, הפלייליסט הבריטי הקודר נדם, האורות כבו, ולבמה עלו פיטר הוק והלהקה. אדישים אך נחמדים, בלי הרבה דיבורים, כלי נגינה בידיים - ויאללה לעבודה.


את ההופעה פתח השיר In A Lonely Place של ג'וי דיוויז'ן, ונתן את הטון המורבידי שכל כך מזוהה עם הלהקה. הבסים הרעידו את הקירות, אולי בגלל שעל הבמה היה יותר מבסיסט אחד. הוק חלק את התפקיד עם הבן שלו, ג'ק בייטס, בן ה-27, שנראה יותר בן 17, וכבר שולט לגמרי בגישה הקרירה והלא-מתאמצת שאופיינית לאנשים שעמדו על במות לצד אביו באייטיז.

 

כשהוק הכריז "Temptation" הקהל כבר יצא מגדרו. בין צרחות למחיאות כפיים לריקודים מכונסים מימיי האייטיז האפלים - כולם התנועעו להם ביחד ולחוד. ואז, בלחיצת כפתור אחת, נשמע הביט הזה שהאזניים מכירות כ"כ טוב, והרגל קופצת מרצונה החופשי, ורק תנסו להשאיר את הטוסיק סטטי. נראה אתכם. ל-Blue Monday אי אפשר להישאר אדישים.

 

פיטר הוק אנד דה לייט קארין שור

 

לא אשקר, עמדתי בשורה השנייה במרכז, והייתה בעיית הגברה חמורה שגרמה לכך ששמעו רק את הכלים, בעיקר את הבס, ואת השירה לא שמעו בכלל. כולנו עמדנו מקדימה דרוכים לHow Does It Feel וקיבלנו רק אימג' של הוק שר למיקרופון שלא השמיע צליל. איך זה מרגיש? כמו אכזבה.


אבל מסתבר שהתקלה ביאסה רק את השורות הקדמיות (מתחילת המופע ועד סופו, אגב). מאחורה שמעו בבירור והצליחו להנות מהשירים על כל מרכיביהם. ממזרים ברי מזל. חצי הכוס המלאה: המוזיקה הייתה טובה מספיק כדי שנוכל להנות גם מהגרסה האינסטרומנטלית של השירים. ועדיין, חבל שפספסנו אותו שר.


אחרי שעה וחצי של שיר אחרי שיר בלי הפסקות, הם ירדו מהבמה. חשבנו שנגמר. חיכינו להדרן, אבל כלום לא קרה. בלבול רב נפל בבארבי תל אביב באותן דקות. איך ייתכן שהם ירדו ולא עולים שוב? הרי עוד לא קיבלנו את She's Lost Control, Transmission... ומה לגבי Love Will Tear Us Apart? הם לא יכולים לעשות לנו את זה! הם לא!

 

והם לא. עשר דקות מאוחר יותר, החבורה שבה אל הבמה לתת את כל מה שכבר חששנו שלא נקבל. איזו הקלה! זה לא היה הדרן, אלא הפסקה, שאחריה חיכתה לנו עוד שעה שלמה של מוזיקה, והפעם בועטת אפילו יותר מבחצי הראשון. כ"כ בועטת, שהחל פוגו. פוגו, למען השם! ביוזמתם של מספר מתפרעים בשנות ה-40 לחייהם. מתי מתחילים להיות מבוגרים מדי לרוק'נ'רול?

 

פיטר הוק אנד דה לייט קארין שור

 

הלהקה התחילה לנגן את Digital, ולפתע דמות חדורת מטרה פילסה את דרכה בין ההמון ועלתה לבמה. פיטר הוק, המומחה לריקודים מונוטוניים עם מבט חלול, מצא עצמו חולק את הבמה עם מעריץ שיכור שמענטז כאילו איש לא מסתכל. ההפקרות קרצה למעריץ נלהב נוסף שעלה על הבמה אף הוא וגנב את הסטליסט בלי שום בושה. ואני רק תוהה - איפה האבטחה? אחרי כמה שניות ארוכות הגיע אחד מאנשי הצוות והוריד את המתפרעים מהבמה בצורה מתונה. נותר לי רק להניח שלא ציפו להתנהגות כזו מקהל מבוגר, אז לא היה מאבטח דרוך.


ואולי זו הסקת המסקנות הזו שהובילה את בנדיט הסטליסטים, לעלות פעם נוספת לבמה בTransmission . אך אויה, הפעם המאבטח האמיתי כבר היה מוכן לפעולה, זינק עליו חיש קל והוריד אותו מהבמה באלימות. בלב כבד ושפה מדממת, אציין כאן שדווקא אני, החנונית שלא פשעה בדבר, קיבלתי את העונש על ההתנהגות הברברית, כשהמתפרע נהדף ישירות עליי, דפק לי את המצלמה בפרצוף, ופתח לי את השפה. אבל היי, אם רוצים אנקדוטה טובה, צריך לפעמים לטעום קצת דם.


מבועתת, ברחתי אל השורות האחוריות, שם גיליתי לתדהמתי שלפיטר הוק יש קול, ואיפשהו בבארבי יש טכנאי סאונד בדרך לשיחת שימוע.

"השיר הבא מוקדש ליו הפנר", הכריז הוק, והלהקה התחילה לנגן את Dead Souls. כנראה עוד לא קיבלו את הבשורה על הגיבור המקומי שאיבדנו באותו יום. נסלח להם הפעם.


ואיך תיחתם הופעה כזו אם לא בלהיט הגדול ביותר של ג'וי דיוויז'ן - Love Will Tear Us Apart? זכינו גם לטוויסט שקט ומרגש בבית האחרון של השיר, כדי שיהיה קצת דרמטי לפני שחוזרים לפזמון ונהיה כיף שוב. ואז היה כיף שוב. החולצה של הוק הוסרה ונזרקה באוויר לעבר הקהל. ברכות לזוכה שתפס את החולצה וזכה להתפלש בזיעת כוכבים.

 

הופעה שהייתה כך הייתה. ואכן, האהבה להוק קרעה את השפה שלי לגזרים. שוב.

 

 

 

 

 
© כל הזכויות שמורות לאתר nana10